תביעת ענק של מי שהיה מנהל הגד"ש בקיבוץ גניגר נסתיימה בחיובו לשלם לקיבוץ (רק) 25,000 ₪ (מתוך רחמים), השתתפות בהוצאות הקיבוץ[1].
עובד הקיבוץ ששימש כמנהל הגד"ש, בהמשך גם הפרדס, קרוב ל-15 שנים פוטר וכעבור 4 שנים הגיש נגד הקיבוץ תביעת ענק לתשלום סכומים שלטענתו מגיעים לו גם מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות לעובדים בדירוג חודשי מנהלי. בהם: הפרשי שכר, תוספת ותק, מענק שנתי, משכורת 13, דמי כלכלה, תוספת משפחה, דמי הבראה, הפרש פיצויי פיטורים, השלמה לקרן פנסיה, השלמה לקרן השתלמות, ימי חופשה, דמי חגים, שעות נוספות, עבודה בשבת ובחגים, דמי הודעה מוקדמת, פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עוגמת נפש.
סכום תביעתו עלה כאמור כדי כמעט מיליון ש"ח!
דיון והכרעה
- עם התובע נערכו במהלך השנים מספר הסכמי העסקה. בהסכם המעודכן צויין במפורש: כי "המשכורות החודשיות... כוללות את כל התוספות השונות המפורטות בצו ההרחבה בענף החקלאות בדירוג חודשי מינהלי...".
- שכרו של התובע לאורך כל השנים היה גבוה משמעותית מהשכר שהגיע על פי הדין.
- בית הדין ציין כי מותר לכלול בשכר הרגיל תוספות מכוח צווי הרחבה ובלבד שהשכר בכללותו יהיה גבוה דיו, כלומר שיעמוד בדרישות המינימום המגיעות לעובד. על פי חוק, תקנות וצווי הרחבה רלוונטיים.
- התובע עתר להפרשי שכר עבודה בסכום של כ-240,000 ₪, חישובו התבסס על שכר חודשי גבוה משמעותית מזה שקיבל בפועל. התובע ביסס תביעתו תוך שחישב את שכרו שממנו לטענתו צריך היה להגזר המגיע בעד הרכיבים הנ"ל בסכום של 27,108 ₪, סכום אליו הגיע לאחר שהוסיף לשכר היסוד שקיבל 18,355 ₪. את כל רכיבי צו ההרחבה.
בית הדין דחה את טענת התובע כי מגיעים לו הפרשי שכר לאור העובדה שהתובע חתם בעצמו על הסכם עבודה לפיו שולם שכרו ובמשך העבודה וכך גם 4 שנים לאחר סיום עבודתו לא הלין על שכרו ולא טען כנגד השכר שהוסכם ושולם בפועל. - התובע עתר לקבלת רכיבים מכׄח צו ההרחבה בחקלאות לעובדים בדירוג חודשי מנהלי בהם תוספת ותק (טען שמגיעים לו 40,000 ₪ ומשיקולי אגרה תבע כ-8,000 ₪), דמי כלכלה (כ-13,000 ₪), תוספת משפחה (כ-500 ₪) גם כאן נדחתה התביעה לאור העובדה: "שכרו של התובע לכל אורך שנות עבודתו היה גבוה בהרבה מהשכר התעריפי... התוספת אמורה להיות מחושבת לפי השכר התעריפי...".
- התובע עתר לקבלת "מענק שנתי" ו-"משכורת 13" (סה"כ כ-108,000 ₪), גם כאן נדחתה התביעה עקב כך שהשכר הגבוה שקיבל התובע כלל בהסכמה גם את המגיע בגין רכיב זה.
זאת ועוד, התביעה ל-2 הרכיבים הינה תביעה כפולה שבכל מקרה אינה יכולה להתקבל ככזו. - התובע עתר להשלמת הסכומים שקיבל כפיצויי פיטורים (302,000 ₪), הפרשות לפנסיה (כ-51,000 ₪), קרן השתלמות (כ-63,500 ₪).
כאמור בית הדין קבע שהשכר בתלוש הוא השכר הכולל שמורכב משכר היסוד ורכיבי צו ההרחבה, כפי שסוכם בין הצדדים במהלך תקופת העבודה.
משהתברר כי הקיבוץ הפריש בעד שלושת הרכיבים הנ"ל את המגיע לפי השכר שקיבל שכאמור היה גבוה מהשכר התעריפי, נדחתה התביעה גם ברכיבים אלה.
- התובע טען לזכאות לימי חופש (כ-9,500 ₪) ואולם משהתביעה הוגשה בעבור 4 שנים מסיום העבודה הרי חלה עליה התיישנות והיא אינה ברת תביעה אף מבלי להכנס לבחינה עניינית.
- התובע עתר לקבלת תמורה בגין חגים ואולם משהתובע היה עובד חודשי וקיבל שכר רגיל בחודשים בהם חלו חגים נקבע שאינו זכאי לדמי חגים.
- חריג לרכיבי התביעה הקודמים שנדחו כולם נתקבלה טענתו של התובע לזכאות להפרשים לדמי הבראה. התובע עתר לקבלת כ-9,000 ₪ ומבדיקה לגבי 2 שנות עבודתו האחרונות של התובע התברר שקיבל דמי הבראה בחסר ולפיכך זכאי התובע לתשלום בסך 5,418 ₪.
- תביעתו של התובע לתשלום דמי הודעה מוקדמת נדחתה אף היא משהתברר כי הקיבוץ עמד במחוייבותו ע"פ ההסכם ליתן הודעה מוקדמת בת 120 יום מששילם לתובע שכר כאילו עבד גם עבור הימים בהם לא עבד מתוך 120 הימים שבהסכם.
- התובע עתר לקבלת תשלום בגין עבודה בשבתות, חגים ושעות נוספות שלטענתו עבד, אלו נדחו. הדיון לעניין אלה לא נעשה כאן, הוא ראוי למאמר מפורט נפרד.
בפסה"ד: "לסיכום: הרכיב היחיד שמצאנו כי על הקיבוץ לשלם לתובע הינו יתרת דמי הבראה...".
לנוכח הנ"ל פסק בית הדין כי התובע ישלם לקיבוץ כהשתתפות בשכר טרחת עורך הדין שיצג את הקיבוץ סך של 25,000 ₪, סכום זה נקבע ברוב דעות נציגי הציבור שבמותב. השופטת, ראשת ההרכב, סברה שיש להשית על התובע תשלום בסך 70,000 ₪ לאחר שהקיבוץ הציג חשבוניות ששילם לעוה"ד שייצג אותו בהליך סכום של למעלה מ-100,000 ₪.
תובנות:
- הסכם העסקה מפורט יש בו כדי לחסוך אי הבנות ותשלומים שלא הוסכמו מראש.
- מותרת הכללת רכיבים מצווי ההרחבה בשכר ובלבד שסך השכר ששולם עונה על דרישות שכר המינימום והמתחייב מצווי ההרחבה.
האמור לעיל אינו תחליף ליעוץ משפטי
[1] סע"ש 4929-08-20 יהונתן טוביס נ' קיבוץ גניגר אגודה שיתופית
