בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת[1] התבררה תביעה של תאילנדי שעבד 53 חודשים במשק בעלי חיים אצל מושבניק שמשקו התנהל כחברה בע"מ ("החברה"). העובד הגיע לחברה ממעסיק אחר שאצלו עבד מאז כניסתו לישראל.
סכום התביעה המקורי בו נתבעה החברה ובעליה עמד על סך של כ-360,000 ₪. במרכיבי התביעה הפרשי שכר בסך 132,000 ₪, פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר בסך 53,000 ₪, פנסיה, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי עריכת הסכם עבודה וכן תבע זכויות מכ͘ח צו ההרחבה בחקלאות ועוד.
להלן נעמוד על רכיבים שנדונו בתיק ויש בהם כדי ללמד התנהלות נכונה שעשוייה למנוע תביעות כנגד מעסיקים.
- הודעה על תנאי עבודה:
החברה קלטה את התובע ממעסיקו הראשון שאיתו נחתם כמקובל הסכם ההעסקה, זה שנערך על ידי רשות האוכלוסין ועליו חותמים עובדים ומעסיקים בתחילת הדרך.
בעניינינו, החברה לא ערכה הסכם עם העובד כשזה הועבר לעבוד במשקה והסתמכה על ההסכם הסטנדרטי עליו חתם העובד עם המעסיק הקודם. בבית הדין נטען "לא ראיתי צורך לחתום על הסכם עבודה חדש, זה היה המשך העסקה".
בית הדין לא קיבל הסברו זה של בעלי החברה "הנתבעים אינם יכולים להציג בפנינו היום אילו תנאי עבודה סוכמו בינם לבין התובע" וחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 1,500 ₪ בגין כך. - פיצויי פיטורים:
לקראת סיום אשרתו פנה התובע ל"קו לעובד" משם שב התובע למשק והציג למנהל הנתבעת מכתב המפרט לשיטתו את זכויותיו (בהם 56,000 ₪ כפיצויי פיטורים). מיד לאחר מסירת המכתב נטש התובע את המשק בנסיבות שנויות במחלוקת.
בית הדין התעלם מהטענות בקשר לסיבות הנטישה ופסק כי משנסתיימו יחסי העבודה עם סיום אשרת העבודה זכאי התובע לפיצויי פיטורים מלאים. - דמי חגים:
התברר על פי תלושי השכר כי התובע עבד ב-10 ימי חג בשנה בהם היה זכאי לתשלום בלא לעבוד ובהם קיבל שכר רגיל. בית הדין פסק כי בהתאם לצו ההרחבה בחקלאות עבודה בימי חג מזכה בשכר בשיעור 175% של יום עבודה רגיל. משהתובע השתכר בימי החג רק 100% נפסק כי הנתבעת תשלים את ההפרש בשיעור 75%. - פנסיה:
שלל טענותיה של הנתבעת על כי התובע לא זכאי לתשלום בגין פנסיה, נדחו. נקבע כי התובע זכאי לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה. - קרן השתלמות:
לפי צו ההרחבה לענף החקלאות מעסיק נדרש להפריש לקרן השתלמות 1% משכרו של עובד.
כאן נתקבלה טענת הנתבעת כי אין מדובר בקרן חסכון ועובד בחקלאות אינו זכאי לפדות את הסכומים הנצברים בקרן ולפיכך נדחתה התביעה לעניין זה. - פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר:
לטענת הנתבע הוא זכאי לפיצוי בסך 1,000 ₪ לכל חודש עקב כך שלא קיבל תלושי שכר. מנגד טענה הנתבעת כי התובע קיבל את תלושי השכר אלא שאלה לא עניינו אותו. עוד נטען כי לתובע ניתן הסבר מידי חודש אודות הכתוב בתלושים וכי התובע גילה עניין רק בסכום שהועבר לחשבון הבנק שלו. בית הדין התרשם כי גרסתה של הנתבעת משקפת את שארע ועל כן דחה את תביעת התובע ברכיב זה. - שעות נוספות:
התובע טען כי ערך רישום כפול של שעות עבודתו. באחד רשם את מלוא שעות העבודה לרבות אלה של ימי השבת ובשני רשם את שעות עבודתו ללא שעות שבת. הנתבעת הכחישה וטענה כי התובע הגיש לה רישום מדוייק של שעות עבודתו. בית הדין לאחר בחינה מדוקדקת של הדוחות הנטענים הגיע למסקנה "כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענותיו בנוגע לתשלום שעות נוספות".
כאן יודגש, בית הדין הלך בדרך המקובלת לפיה "תלוש שכר מהווה ראיה לאמיתות תוכנו למעט אם הוכח אחרת, ונטל הראיה מוטל על המבקש לסתור את תוכנו של התלוש". - צו ההרחבה:
בתלושי השכר נרשמו במהלך תקופת העבודה סכומים תחת ההגדרה "זכויות מכוח צו ההרחבה". לא היתה מחלוקת שסכומים אלה שולמו בזמן אמת ולכן נוכה הסכום המצטבר ששולם כזכויות מכוח צו ההרחבה מהסכום שנפסק לטובת התובע.
סוף דבר נפסק כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, פנסיה, חגים, מענק שנתי ופיצוי בגין העדר הסכם עבודה בסה"כ ל-54,069 ₪ מהם קוזזו הסכומים ששולמו כ"רכיבי צו ההרחבה" (17,046 ₪) בסה"כ נפסק כי התובע יקבל 37,050 ₪.
בית הדין התייחס לפער הניכר בין סכום התביעה המקורי כפי שפורט בכתב התביעה לסכום שנפסק בסופו של יום וקבע כי "ניתן היה לפסוק הוצאות לטובת הנתבעים, אולם בחרנו לעשות חסד עם התובע וכל צד יישא בהוצאותיו".
תובנות:
- פיצויי פיטורים ופנסיה לעובד זר (למרות שאינם עולים בקנה אחד עם הרציונאל לשמם נועדו) מחייבים את המעסיקים.
- אי מסירת תלושי שכר יש בו פוטנציאל לחיוב בפיצוי משמעותי.
- עריכת דוחות נוכחות מסודרים ומדוייקים תחסוך התדיינות וסיכון שבית דין יקבל גרסת העובד גם אם אינה נכונה.
- עריכת הסכם עבודה או מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודתו היא חובתו הישירה של כל מעסיק.
- בבית הדין לעבודה יחס סלחני וחומל כלפי עובד תובע גם כשמדובר בתביעה מופרזת ומנופחת.
[1] סע"ש 22777-02-19 אנאנסיט טאוויקאמונוונג נ' משק מקלר בע"מ ואריק מקלר
