הרקע
מושב ניר ישראל מפעיל תחנת דלק פנימית בשטח המשבצת שהוחכרה לו ע"י רמ"י במחיר נמוך ולשימוש חקלאי. התחנה נבנתה ומופעלת ע"י חברה המשלמת למושב תמורה חודשית בסך 3,500 ₪. אמנם הסכם המשבצת ביחס לקרקע מעניק למושב זכויות של בר רשות וקובע שמטרת הקרקע היא לשימוש חקלאי בלבד, אך בפועל, תחנת הדלק משמשת הן את חברי המושב והן תושבי חוץ לתדלוק רכביהם הפרטיים.
רמ"י פנתה למושב במכתב, לפיו מדובר בשימוש מסחרי בשטח המשבצת בניגוד להרשאה החוזית שניתנה למושב ובניגוד לייעודה החקלאי של הקרקע, והתריעה על השימוש האסור, אך לאחר פגישה בנדון בין הגורמים הרלוונטיים, אשר לא הובילה לשינוי, היא הגישה תביעה לבימ"ש השלום, בה עתרה למתן צו שיאסור על המושב לעשות במקרקעין כל שימוש שאינו חקלאי ושאינו מתיישב עם מטרת השכירות, לרבות תדלוק רכביהם הפרטיים של חברי המושב. עוד עתרה רמ"י לסעד של פינוי והריסה של תחנת הדלק, סעד אשר הבהירה שלא תעמוד עליו, במידה והמושב יחדל מהשימוש האסור במשבצת.
המושב טען כי פרשנות נכונה וראויה של הסכם המשבצת מאפשרת תדלוק רכביהם של חברי המושב, בין החקלאיים ובין הפרטיים. עוד טען המושב, כי רמ"י הייתה מודעת להיקף השימוש בתחנה והסכימה לכך, ולכן היא מנועה כעת מלהעלות טענות בנושא בדיעבד.
בימ"ש השלום קבע כי הפעלת תחנת הדלק במתכונתה הנוכחית נוגדת את תכלית הסכם המשבצת וכי חריגה זו נעשתה בהיעדר הסכמה מטעם רמ"י, והוסיף כי תדלוק רכבים שאינם רכבים חקלאיים בבעלות המושב מהווה שימוש חורג, לגביו המושב לא הוכיח כי ניתנה הסכמה מצד רמ"י.
המושב הגיש ערעור על הכרעת ביהמ"ש השלום, בו חזר על טענותיו.
דיון והכרעה
ביהמ"ש המחוזי לא מצא עילה להתערבות בהחלטת ביהמ"ש השלום ודחה את הערעור.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי מרבית טענות המושב נידונו בפני בימ"ש השלום ולא ניתן לטעון שלא ניתנה להן התייחסות, וכי למעשה מדובר בערעור על קביעות עובדתיות הנשענות על אימוץ עדויות שהובאו בפני בימ"ש השלום. הוסיף ביהמ"ש המחוזי כי אין זה מקומו, כערכאת ערעור, להתערב בקביעות אלה, שכן מדובר בהתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ע"י ערכאת הערעור, אשר תיעשה רק במקרים חריגים, ומקרה זה אינו נמנה עמהם.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הניתוח העובדתי שעשה בימ"ש השלום ביחס להיעדר הסכמה מצד רמ"י לתפעול התחנה במתכונת הנוכחית, וקבע כי לא ניתנה הסכמה ע"י רמ"י לשימוש מסחרי בתחנות דלק פנימיות.
ביהמ"ש המחוזי דן בשאלה האם בהתאם לפרשנות ראויה של חוזה המשבצת, תדלוק רכביהם הפרטיים של חברי המושב הינו פעולה ראויה, הנכללת בשימושים המותרים בקרקע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חוזה המשבצת הגדיר במפורש שהקרקע מיועדת לשימוש חקלאי, תוך קביעת תשלום נמוך, כאשר שימוש מסחרי בקרקע לא נכלל במטרתה, אלא אם כן ישונה ייעודה ויוסדר התשלום בעד שימוש זה.
ביהמ"ש דחה את טענת המושב, לפיה נדרשת התחייבותו המפורשת להימנע משימושים האסורים עפ"י חוזה המשבצת, וקבע כי מתן היתר להצבת משאבות בנזין וסולר, לא יכולה ללמד על מתן היתר לשימוש מסחרי בתחנה או אף למתן אפשרות לתדלוק רכבים פרטיים של החברים.
לאור האמור, קבע ביהמ"ש כי המושב מחויב היה להימנע מהשימוש המסחרי בתחנת הדלק בהתאם לחוזה המשבצת, אשר קבע כי לקרקע ייעוד חקלאי.
סיכום
ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המושב וקבע כי המושב עשה שימוש חורג במקרקעי המשבצת ופעל בניגוד להסכם המשבצת, ולמעשה אינו רשאי לאפשר תדלוק רכבים בתחנת הדלק הפנימית. ביהמ"ש המחוזי חייב את המושב בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪.
ע"א (ב״ש) 29023-02-15 ניר ישראל מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות שיתופית נ' רשות מקרקעי ישראל, פס״ד מיום 03/07/16
