ההורים הבטיחו לבנם מינוי "בן ממשיך" וחזרו בהם, גרושתו תבעה את שווי מחצית המשק/ צבי שני, עו״ד

הקלק/י להורדת הקובץ:

9954900 (242 KB)

בימינו, בהם בני דור המייסדים במושבים הולך ומתמעט, עולה ומתחזקת חשיבותה של יכולת ההעברה ה'בין דורית', בין דור זה לדור הצעיר אשר נאחז ומקיים את המשקים ועסקי החקלאות אשר הוקמו עליהם.

מכאן, פעמים רבות נוצרות מחלוקות וסכסוכים ואף מאבקים משפטיים ממושכים בכל הקשור לאפשרויות ההעברה לדור ההמשך, כפי שנוכל לראות במקרה זה. האם קיומו של ייפוי כח בלתי חוזר עליו חתמו ההורים לשם מינוי בנם כבן ממשיך, כאשר אין אפשרות מעשית למינוי בן ממשיך, הינו בר תוקף? האם בניה על נחלת ההורים כהסתמכות על ההבטחה מסוגלת להקנות דבר לבונים?

נסקור סוגיה שנדונה בבית המשפט לענייני משפחה בת"א, ואשר עוסקת בשאלות אלו ועוד רבות אחרות, הנוגעות ל'מוסד הבן הממשיך' ולזכויות חברי אגודה בהיעדרו של הסכם תלת צדדי, קרי, קיומו של 'הסכם משבצת' דו צדדי בלבד, בין האגודה לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י - המנהל, לשעבר).

רקע עובדתי

המדובר בסכסוך על רקע גירושין, בין שוש (שם בדוי) , היא התובעת, לבין גרושה, ראובן (שם בדוי), והוריו, הלא הם בעלי הזכויות במשק המצוי במחלוקת, והם הנתבעים. ההורים התחייבו כלפי ראובן, בייפוי כח בלתי חוזר, למנותו כ"בן ממשיך" בנחלה שלהם. משהובטח להם כי הם מקבלים "זכויות" בנחלה, החליטו שוש וראובן לבנות את ביתם במושב על שטח הנחלה, וכך עשו. לאחר מס' שנות נישואין עלו נישואיהם על שרטון והם נקלעו למשבר.

בעקבות משבר הנישואין של בני הזוג, החליטו הורי הגרוש לבטל את ייפוי הכח. שוש פנתה אל בית המשפט והגישה תביעה נגד ראובן והוריו, נגד האגודה השיתופית במושב וכן נגד רמ"י, במסגרתה טענה להפרת התחייבותם של ההורים, בנוגע למינוי ראובן כ"בן ממשיך", ומכאן הפרת התחייבותו של ראובן כלפיה בהסכם הממון שגיבשו, בו התחייב ראובן להעביר לשוש את מחצית זכויותיו במשק ובבית שבנו בנחלה.

הכרעת בית המשפט

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענותיה של שוש בחלקן, וזאת מהטעמים הבאים:

כידוע, הזכות למינויו של "בן ממשיך" שמורה לחברי אגודה שיתופית אשר חתמה על "הסכם משולש" (שהצדדים לו הם הסוכנות היהודית, האגודה השיתופית ורמ"י). במקרה שלפנינו, ההורים כלל לא היו רשאים להעניק זכויות של "בן ממשיך" לראובן או לשוש , זאת מכיוון שלא היו בידיהם זכויות קנייניות, אלא זכויות אישיות של "בר רשות בלבד". כפי שנקבע בהסכם המשבצת ה"דו צדדי" (שהצדדים לו הם רמ"י והאגודה) אשר חל עליהם, העברת זכויות אלה לא הייתה אפשרית בדרך של מינוי ראובן ושוש כ"בנים ממשיכים" לאחר מות ההורים, שהרי לא הייתה להם זכות כזו עפ"י תקנון האגודה. הנה כי כן, חוזה דו צדדי איננו מכיר כלל במוסד הבן הממשיך. בנוסף, הפרשנות המקובלת בפסיקה גורסת כי ההתחייבות להעביר את הזכויות ל"בן ממשיך" נחשבת כהתחייבות ש'השתכללה' רק כאשר ניתנת הסכמתה של רמ"י להעברה זו ובענייננו, ממילא רמ"י  גם לא נתנה כל הסכמה כזו מצידה. בהמשך הבהיר בית המשפט כי בין כך ובין כך, לא ניתן היה למנות במושב בן ממשיך, לא מכח תקנון האגודה וגם לא מכח תקנות האגודות השיתופיות (חברות).

ביהמ"ש קיבל את טענת שוש כי לשם הבטחת זכויות שוש וראובן אחרי מותם, חתמו הנתבעים על ייפוי כח בלתי חוזר, אולם קבע כי אין לראות בכך הקניית זכויות בלתי חוזרת. הטעם לכך הוא, כאמור, כי לאור הסכם המשבצת הנתבעים כלל לא היו זכאים להבטיח הבטחה שכזו. מכל מקום, עקב ביטולו, ייפוי הכח כבר לא היה קיים יותר וממילא גם כשהיה קיים, בטעות הייתה יסודו ולכן, בנסיבות אלו קבע ביהמ"ש כי במישור הזכויות במושב אין כלל משמעות לביטול ייפוי הכח ע"י ההורים.

יחד עם זאת, בית המשפט העיר כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שראובן ושוש פיצו את אחיותיו של ראובן, לאור ההבטחה הגלומה בייפוי הכח שקיבלו, וכן ההרשאה לבנות את ביתם בנחלה בהשקעה של כ-1.5 מיליון ₪. משכך, פסק בית המשפט כי בנסיבות אלו, לכאורה, נתנו ההורים לשוש וגם לראובן "רשיון משני" להתגורר בבית שבנו במשק ולמעשה, מעין רישיון לתקופה בלתי מוגבלת לחזקה ייחודית בחלק משטח המשק. בנוסף, לא ניתן להתעלם אף מהעובדה שהזכויות שהיו בידי ההורים היו זכויות בעלות ערך כלכלי. לפיכך, קבע בית המשפט כי גם אם ייפוי הכח הבלתי חוזר היה "נטול" כח משפטי, שכן לא היה בכוחו להעניק זכויות, הוא היה, לכל הפחות, בעל כח משפטי כזה המעניק לשוש את זכותה לפיצוי, עקב הסתמכותה על ההתחייבות הגלומה בו ושינוי מצבה לרעה, עת ניטלה ממנה "הזכות" לקבלת חלקה במשק.

פסיקת בית המשפט

הואיל וכך, פסק בית המשפט כי על ההורים לפצות את שוש במחצית שווי ההשבחה, קרי, מחצית עלות בניית ביתו של "הבן הממשיך" במשק אשר נאמדה בסך של 770,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום חוות דעתו של השמאי, ולסכום זה יש לצרף באופן "רעיוני" גם את מחצית שווי הקרקע, הכולל את שטח ביתם של ההורים. עוד קבע בית המשפט, כי הלכה למעשה ניתנה לשוש זכות מגורים ייחודית בלתי חוזרת, כלפי ההורים, ביחס לבית אשר בנתה עם ראובן על הנחלה וזאת לכל ימי חייהם של ההורים ו/או עד מלאת 120 לאביו של ראובן, אשר במסגרתה זכאית שוש לגור בבית המגורים הבנוי על חלקה א' במשק ועל המגרש עליו הוא ניצב. כך, רק בתום תקופות מגוריה בתנאים שנקבעו ו/או עפ"י בחירתה של שוש היא תהיה זכאית לפיצוי הכספי שנקבע.
תמ״ש99549/00 ב.ק. נ׳  ע.ק.ואח׳, פס״ד מיום 10/10/10